לאחר שצעיר יהודי הותקף באלימות קשה ביפו במהלך אירועי מאי, נכנס שב"כ לתמונה. הוא עצר שלושה צעירים פלסטינים אזרחי ישראל, ובחקירה במתקני הארגון הם הודו במעשה והוגש נגדם כתב אישום. סיפור גמור? לא ממש. סרטונים שנחשפו על ידי עורך הדין שלהם הראו שהם הגיעו למקום אחרי סיום האירוע, ובשבוע שעבר החליטה הפרקליטות למחוק את כתב האישום נגדם, אחרי שכבר ישבו חודשים ארוכים במעצר. במלים פשוטות, שב"כ סיפר סיפור יפה ומשכנע, שכמעט הכניס שלושה צעירים לשנים ארוכות בכלא, רק שהוא לא היה אמת.
האירוע הזה התרחש בתוך הקו הירוק. הנאשמים הם אזרחים, הפרקליטות היא אזרחית ובית המשפט הוא אזרחי. בסיטואציה הזו אפשר היה – אמנם בקושי רב אבל אפשר – לערער את הסיפור השקרי של שב"כ. מנגד, מעבר לקו הירוק, לשב"כ יש בלעדיות כמעט מוחלטת על הסיפור, בוודאי מבחינת הציבור הישראלי. הוא עוצר, הוא חוקר, הוא מגיש את תמציות הממצאים שלו לבתי משפט צבאיים, ואלה מרשיעים. שיעור ההרשעות בבתי הדין הצבאיים עומד על 99.7%. שב"כ מספר, בתי הדין הצבאיים מאמינים, וכך גם הציבור הישראלי.
זה אמור להיות גם גורלם של ששת ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים ששר הביטחון בני גנץ הכריז עליהם לאחרונה "ארגוני טרור". על פי ההודעה שפרסם, בעקבות עבודה משותפת של שב"כ ושל המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט"ל) הוכח ש"ארגונים אלו פעלו בכסות של 'ארגוני חברה אזרחית', אולם משתייכים הלכה למעשה ומהווים זרוע של הנהגת הארגון, שמטרתה השמדת ישראל תוך נקיטת פעולות טרור". שב"כ חקר וגילה, מי אנחנו שלא נאמין?
הדו"ח מצטט את רואי החשבון אומרים שכספים עברו ל"פעולות של החזית העממית". הוא משמיט, כנראה במכוון, את מהות הפעולות כפי שהן מתוארות בחקירות - לימוד ריקודי דבקה ומיצוי זכויות רפואיות
אלא שהפעם זה קצת פחות פשוט, בעיקר משום שלא את הציבור הישראלי ניסו גנץ ושב"כ לשכנע. הוא משוכנע מראש. מאחר שהארגונים הללו נהנים ממימון נדיב ממדינות ומקרנות באירופה, ישראל הייתה צריכה לשכנע קודם כל אותן שהארגונים האלה - כולל ארגונים ותיקים ובעלי שם בינלאומי כמו "אל-חק", "א-דמיר" ו"האגודה הבינלאומית להגנה על ילדים - סניף פלסטין" – שייכים לחזית העממית ותומכים בטרור. לצורך הזה טרח שב"כ והכין דו"ח בן 74 עמודים, באנגלית, ושלח אותו בתחילת מאי למדינות אירופה תחת הכותרת: "תוצאות החקירה: המימון הזר לחזית העממית דרך רשת של ארגוני 'חברה אזרחית'".
אבל האירופאים לא התרשמו מהמסמך. השרה לפיתוח כלכלי של בלגיה, מרים קיטיר, אמרה בפרלמנט, בתרגום חופשי - קראנו אותו, בדקנו באופן עצמאי את הממצאים והגענו למסקנה שאין בו "שום ראיות קונקרטיות" לכך שיש קשר בין הארגונים האלה ובין החזית העממית ופעילות טרור. דברים כמעט זהים אמרה סיגריד קאג, עד לאחרונה שרת החוץ של הולנד, שנחשבת לאחת המדינות האוהדות לישראל במערב אירופה.
המסמך הזה שכתב שב"כ ונשלח לאירופאים הגיע לידי "שיחה מקומית". הגיעו לידינו – יובל אברהם, אורן זיו ואני - גם סיכומי החקירות של שני רואי חשבון פלסטינים שעליהן התבסס המסמך של שב"כ כמעט לחלוטין. קריאה חטופה בהם מסבירה למה הם לא שכנעו את האירופאים. נאמר זאת כך: אילו עיתונאי היה שולח תחקיר המנסה להוכיח האשמות כה כבדות בהתבסס על ראיות כה דלות, שום כלי תקשורת לא היה שוקל אפילו לפרסם אותו. בפרפראזה על דבריו של ראש הממשלה לשעבר: אין בהם כלום כי (אולי) לא היה כלום.
שני רואי החשבון שחקירותיהם מצוטטות במסמך של שב"כ לא עבדו באף אחד מששת הארגונים, אלא בארגון שביעי; המידע שהם מוסרים מבוסס על דברים ששמעו מאחרים או על דברים "המוכרים לכולם", לא על דברים שראו או חוו בעצמם; אף שהדו"ח של שב"כ עמוס בקבלות, אף אחת מהן לא נוגעת אפילו במרומז להעברת כספים לחזית העממית, בוודאי שלא לפעילות אלימה.
ובעיקר, יש פער גדול, מחשיד, בין סיכומי החקירות לבין המידע שנמסר לאירופאים: בעוד הדו"ח מצטט את רואי החשבון אומרים שכספים עברו ל"פעולות של החזית העממית", הוא משמיט, כנראה במכוון, את מהות הפעולות, כפי שהן מתוארות בחקירות - לימוד ריקודי דבקה במקרה אחד, מיצוי זכויות רפואיות במזרח ירושלים במקרה שני.
הארגונים הפלסטיניים, וגם פעילי שמאל ישראלים לא מעטים, משוכנעים שהסיבה האמיתית לפעולה של גנץ היא אישית: הארגונים האלה הגישו חומרים נגדו לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, ויש לו אינטרס לעשות להם דה-לגיטימציה. אבל גם אם לא נקבל את ההנחה הזו, ברור שכדי ללכת למהלך כל כך רדיקלי נגד ארגונים המשמשים כשלד המרכזי של החברה האזרחית הפלסטינית – כולל בהתנגדות לצעדים הכוחניים של אבו מאזן והרשות הפלסטינית – אי אפשר להסתפק בסיפורים, אפילו אם שב"כ מספר אותם. צריך עובדות. ולישראל, לפחות במה שהציגה עד כה, אין עובדות כאלה.
- מירון רפפורט הוא כתב ועורך ב"שיחה מקומית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com